חזוננו על רגל אחת

חזוננו על רגל אחת

גישת ההתנגדות הלא-אלימה או הסמכות החדשה (אלה שני הכינויים הנפוצים ביותר) זכתה לתהודה חיובית ביותר בעולם כולו. הסיבה לכך נעוצה אולי בכך, שהגישה מצליחה לענות על האתגר העיקרי להורים בימינו.

האתגר

מעולם לא עמדו ילדים מול מבול של פיתויים כמו בימינו. ילדינו מוצפים בשטף של גירויים ושידולים שמקורם בחברת השפע, באפנות מזיקות ובחומרים ממכרים, הזמינים בכל פינה ומכל עבר. עוצמת הפיתויים גדלה בשל אופי הפצתם דרך כלי הפרסומת שמגיעים לילדים בכל שעות היום והלילה גם דרך המחשב האישי והסמרטפון.

במקביל להגברת סחף הפיתויים, לילדים היום אפשרויות להתחבא ולצלול מתחת לרדאר ההורי יותר מאשר אי פעם. זאת כי העיר הגדולה מציעה לילדים אנונימיות ואפשרויות מסתור אין סופיות. גם קידוש הפרטיות הופך למכשול להורים. כך, כשההורה מנסה להגן על הילד הוא נתקל לא פעם בקריאה הזועמת: "זה החדר שלי!" "זה הכסף שלי!" "אלה החברים שלי!" קריאות אלה לא משאירות אף הורה אדיש.

דווקא כאשר ילדינו מוצפים בצורה כה מסוכנת, חלה ירידה דרסטית במעמד ההורי. הורים חלשים יותר קודם כל כי הם בודדים יותר. הורים היום הם הרבה פחות נתמכים על ידי סבים, אחים וחברים. אחוז הגירושים והמשפחות החד-הוריות גדל בצורה תלולה. המשפחה הקטנה של היום מבודדת יותר ויותר בתוך דירתה. פתגם ידוע גורס כי "צריכים כפר שלם כדי לגדל ילד". אבל כפר זה נעלם לחלוטין מן האופק.

הורים הם גם חלשים יותר כי אמצעי הסמכות שפעם היו להם ניטלו מהם. כשלעצמו זהו תהליך חיובי, כי אמצעים של ענישה פיזית ויצירת ציות באמצעי כפייה כפי שהיו נהוגים בעבר הם דברים שליליים ביותר. עם זאת, הורים לא קיבלו אמצעים כדי למלא את הריק שנוצר.

לכל אלה נוסף גורם חולשה גורף, והוא האינטרנט. בעבר הורים היו מקור החוכמה. כיום האינטרנט הוא מקור "החוכמה". והילדים מחוברים ומעודכנים יותר מאשר הוריהם. לפעמים הורים מתפתים לקחת את הסלולרי בכוח, בין היתר כדי להעניש את הילד. הם אומרים "זה העונש היחידי שפועל!" הבעיה היא שהוא לא פועל ושההורים לא מסוגלים לעמוד בעונש.

זהו האתגר עליו אנו צריכים לענות: סחף אין סופי של פיתויים מסוכנים, במצב של היחלשות עמוקה של הורים

התשובה: תפקיד העוגן ההורי

במשך שנים רבות עמלתי ביחד עם מאות תלמידים, חוקרים ועמיתים בארץ ובעולם בניסיון לפתח תשובה הולמת למשבר שפוקד אותנו. כל ספריי ומחקריי בנושא כיוונו לדימוי אחד: תפקיד העוגן ההורי. מול הסחף המתגבר, ההורים צריכים למצוא דרך לעגן את עצמם ב"קרקע ההורית" שלהם, כדי לשמש לילדיהם עוגן. זאת הערובה שהילד יזכה להורות נוכחת ויציבה ולא יופקר חסר אונים לתוך המערבולת.

התיאוריה הפסיכולוגית המובילה בעולם לגבי התפתחות ילדים היא "תורת ההתקשרות". תיאוריה זו גורסת כי הורים לא פשוט מחנכים ילדים (במובן של להפוך אותם לילדים מחונכים), אלא מספקים לילד קשר חיובי ויציב, כך שהילד יוכל לגדול בבטחה ובאהבה. אבל קשר חיובי צריך להיות גם בטוח ויציב. ילדים צריכים הורים שמשדרים חוזק ועמידה. כשהורים מתפקדים כעוגן הם מספקים לילדיהם לא רק תשומת לב, עידוד ואהבה, אלא גם יציבות ובטחון. במילים אחרות, הם מספקים לילד גבול. אך הגבול הוא מיוחד, הוא "גבול חם", כפי שאנו מראים בכל הצעדים שפיתחנו לחיזוק הורים בדרך חיובית.

זהו חזוננו על רגל אחת: הורים חייבים להיות לעוגן לילדיהם, כדי להצילם מן הסחף המתגבר. הורים הופכים לעוגן כאשר הם מחזקים את נוכחותם בחיי הילד. העוגן תמיד נוכח במעמקים, כך נוכחות הורית מספקת חווייה של עגינה. הורים הופכים לעוגן כאשר הם לומדים לפתח שליטה עצמית. העוגן הוא סמל מצוין לשליטה עצמית, הורים שפועלים כעוגן לא "מאבדים את זה", להיפך הם שומרים על יציבות ובכך מייצבים את הילד. הורים הופכים לעוגן כשהם מתחברים למקורות תמיכה במשפחה הרחבה ובסביבת המשפחה. הורים צריכים חיבורים מייצבים כאלה, כי עוגן עם מאחז בודד ניתלש בקלות ממקומו, אבל עוגן עם שלושה (או יותר) חיבורים, נאחז בצורה יציבה בקרקע. כל טכניקה, כל התערבות, כל צעד שפיתחנו נועד לחזק את תפקיד העוגן ההורי.